דרוויש ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א

פסק דין

בפניי ערעור של נושה על החלטתו של הנאמן לדחות בקשה להארכת מועד להגשתה של תביעת חוב.

ביום 19.4.2009 ניתן צו כינוס על נכסי החייב יעקב דרוויש ומונה לו מנהל מיוחד, שלימים מונה לתפקיד נאמן, הוא המשיב 1 בערעור.

ביום 7.5.2009 פורסם הצו ברשומות.

הנושה, בנק הפועלים בע"מ, הגיש ביום 21.12.2009 בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בענינו של החייב. ביום 28.12.2009 דחה הנאמן את הבקשה. מכאן הערעור שבפניי.

המערער טוען כי מדובר באיחור שאיננו ארוך, ובחוב שאיננו שנוי במחלוקת, בסכום של 523,334 ₪. החייב עצמו אישר בבקשה לצו כינוס את דבר קיומו של החוב. מטעם זה לא נפגע אינטרס ההסתמכות של הנושים, למרות האיחור בהגשתה של תביעת החוב. עוד מציין המערער כי הבקשה להארכת מועד הוגשה עוד בטרם הוכרז החייב פושט רגל ובטרם חולק לנושים דיבידנד כלשהו. המערער מוסיף ומציין כי הכין מבעוד מועד את תביעת החוב אך הגשתה התעכבה בטעות, משום שהמערער נקט בהליכים למימוש נכס משועבד של החייב, דבר שהיה בו כדי להפחית את סכומה של תביעת החוב.

הנאמן חולק על טענותיו של המערער וטוען כי יש לדחות את הערעור.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי במצב הסטטוטורי הקיים, אין מנוס אלא להורות על דחייתו של הערעור. תוצאה זו מתחייבת מהוראת ס' 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"), הקובעת:

"נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע."

משמע, תנאי ואין בלתו להארכת המועד הוא שהנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע. בעניננו, לא עלה בידי המערער להצביע על מניעה כלשהי להגשתה של תביעת החוב במועד. אכן, אין ספק שהאיחור בהגשה נבע מחמת טעות בתום לב של המערער. אין גם ספק שלנוכח העובדה שהחייב הצהיר על חובו כלפי המערער עוד במסגרת בקשתו לצו הכינוס, לא נוצרה ציפייה ראויה להגנה אצל מי מבין הנושים בדבר אי קיומו של חוב כלפי המערער. חרף כל אלה, הוראת הפקודה ברורה, מפורשת וחד משמעית, ולא ראוי שבית המשפט יתעלם ממנה בדרך של חקיקה שיפוטית, גם אם יישומה הדווקני מוביל לעתים לתוצאות קשות, וגם אם הדבר מנוגד לתחושת הצדק, כמו בעניננו. שינוי הוראת ס' 71(ב) לפקודה הוא ענין למחוקק לענות בו, גם אם דומה כי שינוי כזה בהחלט ראוי.

המערער הפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין ע"א 4798/01 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' הכנ"ר (פורסם באתר משפטי), כתימוכין לעמדתו לפיה ראוי לקבל את הערעור, אלא שאינני סבור כי פסק הדין האמור קבע הלכה בסוגייה זו. מדובר למעשה בהחלטה אופרטיבית המחזיקה מספר בודד של שורות, שהכריעה בסכסוך ספציפי שעמד לדיון, בלא התייחסות להוראת ס' 71(ב) לפקודה, ובלא הצגת פירוט של עובדות המקרה שעמד לדיון באותו ענין, על מנת שניתן יהיה לבחון מה היו בדיוק נסיבות אותו ענין.

גם העובדה שהחוב למעשה איננו שנוי במחלוקת, אינה מעלה או מורידה, שכן כבר נפסק בעבר כי:

"משמעותו של סעיף זה היא קביעת "רף קשיח" של זמן להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בחוב בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות "שאינם שנויים במחלוקת" מהבחינה המהותית, ואשר לא היתה כל מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד."

(פש"ר 239/97 לבידי זהב שיווק לבידים בע"מ נ' שדה- פורסם באתר משפטי, ההדגשה במקור).

במקרה דנן הצו פורסם ברשומות ביום 7.5.2009, וגם אם נניח לטובתו של המערער כי זהו המועד שממנו ואילך יש למנות את התקופה בת ששת החודשים להגשתה של תביעת החוב, הרי שהמועד הסתיים ביום 6.11.2009, ואילו תביעת החוב של המערער הוגשה רק ביום 21.12.2009, באיחור של כחודש וחצי.

יצויין כי בעבר כבר נפסק, חרף לשונה של הפקודה, שיש למנות את התקופה להגשת ערעור ממועד פרסום הצו ברשומות, ולא החל ממועד מתן צו הכינוס, אך אין לאפשר כרסום נוסף בהוראת הפקודה מעבר לכך, ולכן גם איחור קל ביותר (באותו מקרה, איחור של יומיים בלבד), דינו כדין איחור ארוך יותר:

"אפתח ואדגיש כי אין בידי לקבל את טענת המערער, כי כיוון שמדובר באיחור קל (יומיים בלבד), אין לדחות את תביעת החוב בגינו, וכי דינו של איחור קל שונה מדינו של איחור משמעותי יותר (כגון איחור של שבועות וחודשים בהגשת תביעת החוב). טענה זו חותרת תחת יסודות סעיף 71 לפקודה ותחת התכלית שבסיסו. כפי שציינתי בעבר, סעיף 71 קובע "רף קשיח" אשר כל איחור וחריגה ממנו פירושם דחיית התביעה ללא בחינתה לגופה, למרות שאין חולק כי בכך נגרם נזק לחלק מנושי החייב (ראו, בין היתר, פש"ר 29/95 בש"א 59076/99 שושלת הנגרים נ' מימון; עניין לבידי זהב). לאחר שנקבע כי המועד הקובע הינו מועד פרסום הצו (קביעה אשר, כאמור, הינה מקלה במידת מה על נושי החייב) אין לאפשר "כרסום" נוסף ב"רף הקשיח" על ידי הבחנה בין איחור קל לאיחור משמעותי. "מתיחת" מועד האיחור, נעשתה כבר, כאמור, עת נקבע כי מנין המועד יחול מיום פרסום מתן הצו. תביעת החוב דנן הוגשה חודשיים לאחר מתן הצו ויומיים לאחר פרסומו, כל זאת כאשר דבר מתן הצו עודכן בו ביום בתיק ההוצאה לפועל. אשר על כן, האיחור הוא איחור, גם כאשר מדובר ביומיים בלבד." (החלטת כב' השופטת ו' אלשיך בתיק פש"ר 1251/06 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר – פורסם באתר משפטי, ההדגשות במקור).

אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב תשע"א, 16 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.